פסק-דין בתיק ת"א 1572-08

1.      בפני תביעת פינוי וסילוק יד הנתבעים משטח החניון שהוקם ע"י הנתבעים בסמוך לבית התובע לרבות מתן צו להריסת החניון והשבת המצב לקדמותו.

2.      לפי התביעה, התובע הינו הבעלים של חלקת קרקע בכפר ראמה, סמוך לכנסיה הקתולית, עליה בנוי בית ישן וחצר. הנתבעים הינם שכניו של התובע.

3.      לטענת התובע, ביום 19/12/92 נחתמו שני הסכמים בין התובע לבין הנתבעים, אשר ביתם גובל עם בית התובע מכיוון צפון. באחד ההסכמים (נספח ד' לכתב התביעה) התיר התובע לנתבעים, במסגרת יחסי שכנות טובה, להשתמש בשטח חצר ביתו לטובת הקמת חניון לשימוש הנתבעים, וזאת עד שיחליט התובע לשפץ את ביתו, כי אז התחייבו הנתבעים להרוס ולפנות את החניון. החניון אכן הוקם ע"י הנתבעים והם השתמשו בו במשך שנים ואף הקימו סביבו גדר. עפ"י ההסכם השני (נספח ג' לכתב התביעה) הוסכם בין הצדדים כי יאפשרו זה לזה להרחיב את שטח הבתים הקיימים (בניה מקו אפס של הבניין לכיוון מזרח). הנתבעים אכן הרחיבו את שטח ביתם המקורי לכיוון מזרח כולל יציקת עמודי בטון (עמודי תמיכה) לתוך שטח החניון.

4.      לטענת התובע, ביום 18/9/01 פנה לנתבעים בדרישה לפנות את החניון וזאת עקב רצונו לשפץ את ביתו היות והחניון חוסם, לטענתו, את הגישה לכניסת מחפר ומשאית עד לביתו, ובכך נמנע ממנו לבצע את השיפוץ. הנתבעים מס' 1 ו- 2 סירבו לפנות את החניון, ולמחרת היום אף הגישו תלונה במשטרה נגד התובע. ביום 2/10/07 פנה התובע שוב באמצעות ב"כ לנתבעים בדרישה לפינוי החניון אך פניה זו לא זכתה להתייחסות.

5.      הנתבעים דוחים את כל טענות התובע וטוענים בתמצית כדלקמן: הנתבעת מס' 3 היא הבעלים החוקי של שטח החניון אשר נרכש לפני כ- 22 שנים מהבעלים הקודם (גב' זכייה סלמאן תובה, בת דודו של התובע), ואשר רכשה ביחד עם בעלה את אחד הבתים והחצר הצמודה (עליה הוקם החניון) ממר ג'מאל אבו שרקי, וכן בית נוסף שבבעלותה אשר נתקבל בהורשה מהוריה; הנתבעת מס' 3 רכשה את הבית מגב' זכייה תובה כשהוא כולל את השטח עליו קיים החניון, נשוא המריבה, וזאת ללא כל מחאה מצד דודה המנוח של גב' תובה, מר כנעאן אבו זיד ז"ל, בעליו הקודם של בית התובע; פסק הדין שצורף לכתב התביעה (ת.א 1888/88 - אליו נתייחס בהמשך לפי הצורך, ג.נ.) אינו יכול לשמש כראיה להוכחת בעלותו של התובע בקרקע וזאת כאשר הנטל להוכחת זיקתו הקניינית של התובע לבית ולשטח עליו קיים החניון מוטל על כתפיו; לאור העובדה כי מדובר במקרקעין שאינם מוסדרים ואינם רשומים בפנקס מקרקעין כלשהו, היה על התובע לצרף ראיות בכתב להוכחת זכותו במקרקעין, ובהתאם לפסיקה במקרים אלו, להוכיח את הגבולות המדויקים של מקרקעיו מארבע רוחות השמים; ההסכם הנטען נועד להשליט יחסי שכנות טובה בין הנתבעים מס' 1 ו- 2 לבין התובע ומשפחתו, וכי אין בעריכתו ו/או בחתימת הצדדים עליו כדי להקנות לתובע זכויות במקרקעין עליהם קיים החניון; לחלופין, אין בהכרה מצד הנתבעים 1 ו-2 בזכותו של התובע באותו שטח (גם אם נלמד הכרה כזו מההסכם) כדי לאיין את זכותה הקניינית של הנתבעת מס' 3 בשטח זה; הנתבעים טוענים כי שימושם בחניון נבע מבעלותה של הנתבעת מס' 3 בחניון אשר התירה לבנה ואשתו (נתבעים מס' 1 ו- 2) להשתמש בחניון ואף להקים גדר סביבו; סירוב הנתבעים לפינוי החניון הינו כדין שהרי אין אדם מפנה את קניינו. עם זאת, הנתבעים אינם מתנגדים לשיפוץ דירתו של התובע על ידי מתן גישה זמנית דרך החניון (ללא צורך בהריסתו), וכי בעידן המודרני והקדמה הטכנולוגית קיימים אמצעי בניה ותובלה שבאמצעותם ניתן לבצע עבודות בניה ממרחק.

6.      לסיום טוענים הנתבעים כי ביתם הוקם בשיטת בניה ישנה ולא בטוחה המבוססת על חומרי בניה בסיסיים לרבות אבנים ואדמה. לימים הוספו מספר יסודות מסביב לבית ואשר חלקם נבנה בתוך החניון, וזאת במטרה לחזק את הבית ולתמוך בשתי קומות המגורים שנבנו מעליו. הריסת יסודות אלה, פועל יוצא מהריסת החניון, עלולה להסב לבתים אלה נזקים בלתי הפיכים. לפיכך, גם אם יעלה בידי התובע להוכיח זכות בעלות כלשהי בשטח החניון, גם אז אין להיעתר לבקשתו למתן צו הריסה מאחר וצו כאמור הוא בגדר שימוש לרעה בזכות ויש בו משום התעמרות בנתבעים, וזאת בשעה שהפגיעה או הנזק שנגרמו לתובע הם קטנים וניתנים להערכה בכסף.

7.      הצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה יערך ביקור במקום (בכפר ראמה) ולאחר מכן יוגשו סיכומים בכתב ע"י הצדדים ללא צורך בשמיעת ראיות או קיום חקירה של עדים, ובית המשפט יפסוק במחלוקת בפסק דין מנומק עפ"י החומר הקיים בתיק ביהמ"ש. התקיים ביקור בשטח בנוכחות בעלי הדין ובאי כוחם. במהלך הביקור הוצע הסדר מעשי שעשוי היה להביא את הצדדים להסכמה, אך הדבר לא צלח. אעיר, כי למרות ביקורי בשטח, לא אוכל להתבסס על התרשמותי מזירת המחלוקת, עת ביקרתי בשטח המריבה, וזאת נוכח הזמן שחלף מאז ועד היום (למעלה משנה).

8.      כאמור, הסעדים המבוקשים בכתב התביעה הינם בסמכות של בית משפט השלום. יחד עם זאת, וכפי שצוין בהחלטתי מיום 23/3/10 השאלה העיקרית עפ"י תוכרע התביעה נוגעת לזהות הבעלים על השטח עליו הקימו הנתבעים את החניון. יש לציין כי בניגוד לטענת התובע, הרי נספח ד' לכתב התביעה כשלעצמו אינו יכול להקים לתובע עילה עצמאית (עילה חוזית) לתביעה לסילוק יד, במנותק משאלת הבעלות על שטח החניון (סעיף 14 לסיכומיו), אלא יכול להוות ראיה, בין מכלול הראיות, הנוגעות לסוגיית הבעלות על שטח המריבה. הסכם שעניינו מתן חזקה וזכות שימוש בקרקע אינו נועד להקנות זכויות בעלות בקרקע שלא היו קודם להסכם למתיר השימוש בקרקע. מעבר לכך, קיימת טענה מצד הנתבעת מס' 3 לפיה היא הבעלים של הקרקע, נשוא התביעה, ומאידך אינה צד להסכם זה.

9.      סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח חדש], התשמ"ד -1984 שכותרתו "סמכות נגררת" מסמיך את בית המשפט לדון גם בנושאים שאינם בתחום סמכותו המקורית, ובלבד שההליך שבמסגרתו נדון הנושא שבסמכות הנגררת עומד בקריטריונים הקבועים בסעיף. לאור האמור, ובעניינו, על אף שהכרעה בסכסוך בסוגיית הבעלות על החניון הינה בסמכות של בית משפט מחוזי, מוסמך בית משפט זה לדון בשאלת הבעלות (הנושא שבגררא) לצורך הכרעה בסכסוך בשאלת הזכאות להחזקה ושימוש בשטח החניון ובסעדים המבוקשים. יש לציין כי ההכרעה בפסק הדין בשאלת הבעלות על החניון תהיה לצורך "אותו עניין" כלומר לצורך תיק זה בלבד, ולא תהווה מעשה בית דין לגבי הליכים אחרים.

10.  מחומר הראיות בתיק ביהמ"ש עולה כי הנתבעת מס' 3 הינה אימם של הנתבעים מס' 1 ו- 2 אשר גרים מזה שנים בבית הממוקם בשטח הבנוי הישן בכפר ראמה, סמוך לכנסיה הקתולית. בחזית הבית לכיוון מזרח ניתן לראות שבוצעה בניה חדשה (הרחבה) ע"י הנתבעים, בקומה מעל קומת הכניסה, ומדרגות חיצוניות כולל יציקת עמודי תמיכה לתוך שטח החניון. כמו כן, הוקם בחצר הבית חניון בטון ובקצהו הדרומי חוברה גדר מרושתת ברזל. יש לציין כי לא הובאו ראיות מצד הצדדים לגבי מועד ביצוע ההרחבה או יציקת החניון. ביתו של התובע (ורעייתו) ממוקם דרומית לבית שבו מתגוררים הנתבעים מס' 1 ו- 2, ובצמידות לו. בחזית הבית לכיוון מזרח קיים שביל גישה המשרת את בית התובע ואת הבית הצמוד לו מדרום (בית משפחת ימן). ניתן לראות, מנספח א' לחוות דעת המהנדס אבו שקארה באסל שהוגשה מטעם הנתבעים כי החצר המזרחית חוצצת בין הבתים הנ"ל לבין הכביש הציבורי ומשרתת את שלוש המשפחות הנ"ל.

11.  אין חולק שהמחלוקת בתיק זה נוגעת למקרקעין שאינם מוסדרים ואינם רשומים בפנקס כלשהו המתנהל עפ"י דין, ולא עברו הליכי הסדר הכוללים מיפוי ומדידה מדויקים של הזכויות הנטענות, כך שסוגית הבעלות על השטח נשוא המחלוקת, עליו הוקם החניון, תוכרע עפ"י מאזן ההסתברויות במשפט אזרחי בהתאם לסל הראייתי שיציג כל צד.

12.  הנתבעים טוענים כי הבית והשטח בחצר עליו הוקם החניון הינו בבעלות הנתבעת מס' 3 אשר רכשה זכויות אלה לפני כ- 22 שנים מהבעלים הקודמים (הזוג יוסף וזכיה סלמאן תובה)  אשר רכשו את הזכויות מהבעלים הקודמים (ג'מאל סלימאן אבו  שרקי). לתמיכה בטענתם כי השטח בחצר, עליו הוקם החניון, בבעלות הנתבעת מס' 3 הגישו הנתבעים תצהירי עדות ראשית של הגב' זכיה אבו זיד ושל מר ג'מאל אבו שרקי לפיהם (סעיף 5 לתצהיר ג'מאל וסעיף 4 לתצהיר זכיה), השטח עליו הוקם החניון, נשוא המחלוקת, נמכר ע"י הבעלים הקודמים לנתבעת מס' 3 (וזאת ללא שצירפו לתצהירם כל מסמך המעיד על היקף הזכויות או גבולות הנכס הנמכר). דא עקא, גם הנתבעת מס' 3 לא צירפה העתק מהסכם המכר או כל ראיה אחרת התומכת בטענתה כי רכשה את הזכויות על הבית והחצר, בו מתגוררים בניה - הנתבעים מס' 1- ו-2, מגב' זכיה תובה. יש להוסיף כי הנתבעים בחרו שלא להגיש תצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע מס' 2.

13.  התובע צירף לתצהירו העתקים משני הסכמים. הסכם אחד שכותרתו "הסכם בין שכנים" (נספח ח' לתצהיר סאלח) ללא ציון תאריך והסכם שני שכותרתו "הסכם" מיום 19/12/92 (נספח ט' לתצהיר סאלח). הנתבעים 1 ו- 2 אינם מתכחשים לחתימתם על נספח ח'. התובע טוען כי שני המסמכים נחתמו באותו יום (19.12.92) ואילו הנתבע מס' 1 טוען כי נספח ח' לא נחתם בשנת 1992 אלא בשנת 2003 ועובדה זו זכורה לו היות ובאותה שנה נתבקש ע"י העדה היוונית קתולית שלא להחנות עוד את רכבו בחניון הציבורי שהכשירה העדה, ולכן הוא החליט להכשיר את החניון נשוא המריבה (ראו: סעיף 6 לתצהיר ג'ריס אליאס). הנתבעים כאמור, לא הציגו כל ראיה לגבי המועד שבו הוקם החניון אך ניתן לראות על פי הכיתוב על נספח ח' את התרשומת של השוטר רימון חינאוי מיום 19/9/01 אשר סימן את המסמך שמסר לו התובע בראשי תיבות שמו בעקבות התלונה שהגישו נגדו הנתבעים (או מי מהם), דבר הסותר את טענת הנתבע מס' 1.

14.  עיון בתוכנו של נספח ח' מלמד כי אין הוא נועד, כטענת הנתבעים, ובמסגרת יחסי שכנות טובה, להבטיח בעתיד לתובע גישה לביתו בעת שיחפוץ לבנות או לשפץ את ביתו שכן נרשם בו במפורש:

"סיכמנו שמר: ג'ריס יבנה חניון בשטח ביתי מצד מזרח, בשטח ביתי השוכן למבנה כניסית הכתולים באמצע הכפר, הבית ע"ש אשתי סועאד נג'יב ....".

ובהמשך:

"החניון ישמש את מר ג'ריס כל עוד ולא משפצים משפחת בסאם את הבית, כשיחליטו לשפץ ולבנות את ביתם מר ג'ריס יהרוס את החניון לחלוטין הוא הסכים על כך וחתם" (ההדגשות אינן במקור ג'.נ).

15.  אם נכונה היתה טענת הנתבעים כי שטח המריבה עליו הקימו הנתבעים את החניון ממילא היה בבעלות הנתבעת מס' 3, הרי על שום מה היה צורך בקבלת הסכמת התובע מראש להקמת החניון? אם נכונה טענת הנתבעים כי הבעלות על שטח החניון היא של נתבעת מס' 3, מדוע ניתנה התחייבות מצד הנתבעים להרוס את החניון לחלוטין (חניון לו זקוקים הנתבעים והקמתו כרוכה בהוצאות) בעת שהתובע ומשפחתו יחליטו לבנות או לשפץ את ביתם? אם אכן, כל שרצו הנתבעים, במסגרת יחסי שכנות טובה, הוא לאפשר לתובע ומשפחתו לבנות או לשפץ בעתיד את ביתם הישן הרי לא היה כל צורך בהסכם מלכתחילה אלא מתן גישה זמנית, בשלב השיפוץ, של כלים  וציוד בניה על גבי משטח החניון (ללא צורך בהריסתו) עד בסמוך לבית התובע.

מחומר הראיות עולה כי דווקא הסכמת התובע היא כפי הנראה זו שניתנה במסגרת יחסי שכנות טובה. לטענת התובע הוא או מי מבני משפחתו אינם מתגוררים בבית כ- 30 שנה. לאחר פטירת אימו בשנת 1982 השכיר התובע בין השנים 1989 - 2003 את ביתו לגב' ראיפה מערוף (אם כי לא הוצגה כל ראיה בעניין זה) ולאחר מכן נותר הבית נטוש. הנתבעים אינם מכחישים כי בית התובע נטוש שנים רבות (ראו: סעיף 8 לתצהיר ג'יריס). בנסיבות אלה, ניתן להבין את הרקע להסכם (נספח ח') ואת קבלת הסכמתו של התובע לאפשר לנתבעים הקמת החניון בשטחו באופן זמני.